תנ"ך על הפרק
במדבר יב
129
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
מעשה מרים, מעלת נבואתו של משה, עונש מרים
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(מו"ק ט"ז ב׳) והאיש משה ענו מאד. אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר חנם ועניו, וכולן ממשה, עניו – דכתיב והאיש משה עניו מאד בוכן מביא ראיות מפסוקים שונים על יתר המעלות דחשיב בזה. ואמנם פשוט הדבר, דהא דאין הקב"ה משרה שכינתו רק על בעל מעלות אלו הוא רק השראה בקביעות, אבל לפרקים בודאי שקובע גם על אנשים שאינם כלולי כל מדות אלה, וראיה לזה שהרי בזמן הבית היו כמה נביאים שלא היו במדרגות אלה המעלות, וגם במשה גופיה מצינו ששרתה עליו שכינה קודם שהיה בו מעלת העשירות, שהרי כנודע נתעשר מפסולת של לוחות [ע' פ' תשא בפ' פסל לך], והנבואה חלה עליו עודו במצרים, אלא ודאי כמש"כ, ובזה סרו פליאות מהר"י אלבו ושארי מפרשים על זה המאמר, ואין להאריך. –
אמנם בכלל לא נתבאר לי מאי זכות היא לאלה המעלות, גבורה, עושר, וחכמה, שעבורם ישרה ה' שכינתו, ובשלמא מדת הענוה בודאי מעלה גדולה היא וחביבה לפני המקום וכמש"כ אני את דכא ושפל רוח וכו', וכן מצינו בסגולת התורה שנדבקת רק למי שדעתו שפלה, ע' תענית ז' א' וכ"א בסוטה ה' א' אני את דכא ושפל רוח וכו', יעו"ש. אבל זולת מדה זו במה נחשבו הם לעומת גדולת של הקב"ה שיכבדם כ"כ עד להשרות שכינתו עליהם, ובשבת צ"ב א' חשיב עוד במספר מעלות אלו מי שהוא בעל קומה ויליף ג"כ ממשה, וגם זה מוסיף פלא, במה זכתה מדה זו להשראת השכינה.
ולכן נראה לי דכל אלה המעלות יחד שוים הם בעיקרם ויסודם אל מעלת הענוה, והבאור הוא, כי מעלות אלו מגבילים ערך הענוה, יען שאינו דומה ענוה של איש חלש ואביון ואינו מלומד, לענוה של איש גבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה, יען כי בעוד שלהראשון ענוותו באה לו בטבע מסבת שפלותו ורוחו הכהה, הנה להשני מעלות נפשו וכשרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאוה ולפסוע על ראשי אנשים פחותים ממנו, ואם איש כזה הוא עניו אמתי אז מדת ענוותו באמת מעלה גדולה היא מאין כמוה, וזהו דאשמעינו שאע"פ שהיה משה גבור ועשיר וחכם ובעל קומה אפ"ה היה עניו מכל האדם, ואשמעינן דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם, ועל כל אלה הוא עניו, ודו"ק. .
(נדרים ל"ח א׳) ויאמר ה׳ פתאום. מכאן דפתאום זה אונס גר"ל שמציין מהירות הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה, וזה אונס, ומביא לראיה על זה מפסוק זה ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו ויצאו, משמע דהיתה תיכף לצווי – יציאה, ועיין לפנינו לעיל בפ' נשא (ו' ט') דעת ברייתא אחת דפתאום הוי מזיד, וברייתות חלוקות הן, והאמת הוא דלשון זה כולל שני המובנים, ובכל מקום לפי ענינו. .
(כריתות ט׳ א׳) בחלום אדבר בו. שמואל כי הוי חזי חלמא בישא היה אומר וחלומות השוא ידברו (זכריה ו'), וכי הוי חזי חלמא טבא היה אומר וכי החלומות שוא ידברו והכתיב בחלום אדבר בו דבאור הענין נראה דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון, כמבואר בירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ועיין מש"כ ר"פ מקץ, ולכן טוב שיפתור לו האדם את חלומו בלשון טוב, וכה מבואר בפ' הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות לרעה ולטובה יתפוס הלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו. .
(ברכות נ"ה ב') בחלום אדבר בו. רבא רמי, כתיב בחלום אדבר בו וכתיב (זכרי׳ ו׳) וחלומות השוא ידברו, לא קשיא, כאן ע"י מלאך, כאן ע"י שד הנראה בכונת הענין יען כי א"א לומר בהחלט שענין חלומות בכלל הם דברים בטלים, כי הלא רואים אנו שכמה חלומות נתקיימו במלואם, כמו חלום של יוסף ופרעה ונבוכדנצר וחלום מרדכי ועוד, וצ"ל דאותן החלומות נתקיימו מפני שבאו ביחוד ברצון ה' לתכלית איזו מטרה שהיתה דרושה אז, כידוע מעניני החלומות שזכרנו, וחלום כזה נקרא ששולח הקב"ה ביחוד את מלאכו ממרום לעורר בו רעיון החלום הזה, וחלום כזה צודק ומתקיים, משא"כ שארי החלומות הבאים לאדם רק מהרהורי לבו ביום כנודע, הם שוא ידברו ואינם בלא דברים בטלים, ונקראים שבאים ע"י שד כלפי שאמר מקודם שבאים ע"י מלאך כלומר ברוח טהרה, כמבואר. .
(שם שם) פה אל פה וגו׳. תניא, משה פירש מן האשה והסכים הקב"ה עמו, ומנלן דהסכים, דכתיב פה אל פה אדבר בו ומבואר אצלנו בפ' יתרו שלמד ק"ו בעצמו ואמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ולא קבוע לי זמן על אחת כמה וכמה, ועל זה מביא ראיה שהסכים הקב"ה עמו שהרי הקב"ה בעצמו הפליג במעלת נבואתו שמדבר עמו פה אל פה ובמראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ובזה כלולה גם המעלה שאינו קובע לו זמן לדבר עמו כאדם שמתוך חביבותיה היתירה לחבירו מדבר עמו בכל עת שרואהו מבלי הכנות מיוחדות.
כך נראה לפרש ע"פ פשטות הלשון שבגמרא, אבל לפי הלשון שבספרי כאן ובפירש"י כונה אחרת בראיה זו, יען כי כן הוא לשון הגמרא, והסכים הקב"ה על ידו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי [כלומר הרי שצוהו הקב"ה להיות אצלו וממילא קיים הוא במצות אל תגשו אל אשה], ואית דאמרי פה אל פה אדבר בו, ולפי מה שפירשנו כלולים שתי ראיות מיוחדות, אבל לפי הספרי הוי הראיה מהפסוק פה אל פה אדבר בו, כלומר שצוהו פה אל פה לפרוש מהאשה. .
(שבת פ"ז א׳) ותמנת ה׳ יביט. תניא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בשכר כי ירא מהביט אל האלהים (פ׳ שמות) זכה לתמונת ה' יביט זמפרש דמה שהיה ירא להביט בתמונת ה' בלבת אש לא היתה יראה גופנית כדרך סתם בני אדם, אלא יראה שכלית והגיונית שחשב עצמו שאינו ראוי להביט אל ה', ויליף כן מדכתיב אל ה' ולא אל האש, ולכן הושב לו מדה כנגד מדה וזכה להביט לתמונת ה'. .
(ברכות ז' א׳) ויחר אף ה׳ בם. מלמד שאף אהרן נצטרע חמבואר בסוגיא דמשמע ליה כן ממלת בם, דמשמע שבשניהם היה שוה החרון והעונש. .
(שבת צ"ז א׳) ויפן אהרן. מהו ויפן – שפנה מצרעתו טמדייק מדלא כתיב וירא אהרן, ונסמך על הדרשה הקודמת שאף אהרן נצטרע, ודריש שקדם ונתרפא, ואח"כ פנה אל מרים. .
(שבת צ"ז א׳) אשר גואלנו וגו׳. א"ר יוסי ב"ר חנינא, מאי דכתיב (ירמי' ג׳) חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונואלו וכתיב התם אשר נואלנו, ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו ינראה הבאור, כי הרבה מאוד הפליגו חז"ל במעלת למוד התורה בחבורה וגינו את הלומד ביחידות, ואמרו אין התורה נקנית אלא בחבורה, ובתענית ז' א' אמרו על הפסוק דירמיה (כ"ג) הלא כה דברי כאש נאם ה' לומר לך, מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי, וכן אמרו ברזל בברזל יחד, מה ברזל אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידים מחדדים זא"ז, ועוד מאמרים ממין זה, וכאן מוסיף לתאר גודל מעלת הלימוד בחבורה, וכנגד זה בגנות הלומדים ביחידות, והיינו בד בבד, מלשון בדד, שהלומד ביחידות אין שכלו מתחדד ומתחכם וממילא מתטפש, וממילא עלול גם לחטוא כמ"ד בסוטה ג' א' אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, ומביא לסמך ראיה דהלשון ונואלו כולל גם סכלות גם חטא, ולשון שונאיהם של ת"ח הוא לישנא מעליא.
ודע דאגדה זו מובאה בתענית ז' א' ובמכות י' א', ובתענית מובאה בשנוי לשון קצת, והיינו דעל הראיה שנואלו הוא לשון טפשות אינו מביא מפסוק שלפנינו כמו הכא וכתיב התם אשר נואלנו, אלא יליף כן מלשון ונואלו גופיה, וכתב בס' גבורת ארי שם דהגירסא דשם נכונה, יען דמאי אולמא הלשון אשר נואלנו מלשון ונואלו עד שיביא ראיה ממנו, יעו"ש.
אבל לדעתי י"ל דבאמת מוכרח להביא מפסוק שלפנינו, משום דבלעדו אפשר לפרש ונואלו מלשון חטא, כדמפרש שם דקאי על שרי צוען שהיו חוטאים, וא"כ אין ראיה על הא דמטפשים, משא"כ הלשון אשר נואלנו בהכרח לפרש לשון סכלות, יען דענין חטא כתיב ביחוד ואשר חטאנו, ולכן לדעתי צריך לתקן הנוסחא בתענית כמו בברכות ובמכות, וכפי שיתבאר עוד להמעיין בסוגיא שם. .
(ברכות ס"ג ב') אל נא תהי כמת. מכאן שמצורע חשוב כמת יאלפי פשטות הענין משמע שנמשל מצורע למת מפני שחייו אינם חיים חשוב כמת, וכמו יתר הענינים שחשיב שם הדומים למת, עני וסומא ומי שאין לו בנים, אבל רש"י בפסוק זה פירש שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה אף מצורע מטמא בביאה, עכ"ל. ואמת שבספרי איתא קרוב ללשון זה, אבל לא ידעתי מי דחקו לרש"י לפרש כאן כן ולא כפשטות הענין המתבאר בגמרא, אשר כן הדעת נוטה שלזה כיון אהרן כדי לעורר רחמיו של משה שיתפלל על מרים, וצ"ע. –
והנה אם המליצה אל נא תהי כמת היא מליצה מכוונת לענין שבאה לעורר רחמים על מרים לרפאותה, הנה לשון סוף הפסוק כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו – לבד שאינו מבואר רעיונו וכונתו ותכונתו, עוד גם אינו מבואר מאי שייך לכאן ומה רצה אהרן לכוין בזה, והמפרשים נדחקו בזה הרבה.
ונראה ע"פ מ"ש בנדה כ"ג ב' בולד היוצא מחותך אברים אז הולד הבא אחריו הוי בכור לנחלה, ומפרש הטעם דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו יצא ולד כזה, המחותך אברים, שאין לבו דוה עליו, יעו"ש, מבואר מזה דולד מת היוצא שלא בשלמות הגוף אין הלב דוה, ורצה אהרן לעורר רחמיו של משה, אמר אל נא תהי נחשבת בעיניו כמת אשר בצאתו מרחם אמו ונאכל חצי בשרו, היינו מחותך, שאז אין הלב דוה עליו וממילא אין מתעוררים עליו, אלא שירגיש בלבו רחמים עליה ויתפלל עבורה. –
והנה רש"י בפסוק זה הביא דרשה וז"ל, דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, עכ"ל. והנה דרשה זו איתא בשנוי לשון קצת בזבחים ק"ב א' ובספרי כאן, ולכאורה דבר פלא הוא שדורש שלא אליבא דהלכתא, שהרי מפורש קיי"ל במס' נגעים פ"ב משנה ה' כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, ופשוט הדבר דקיי"ל כחכמים נגד ר"מ, דגם נגעי קרובים אדם רואה, וכ"מ בסנהדרין ל"ד ב', וכ"פ הרמב"ם והוא פשוט וברור, וא"כ דרשה זו הוי שלא אליבא דהלכתא כר"מ, ועיין לפנינו בפ' שופטים בפסוק ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מש"כ בזה.
והן אמנם הגמרא והספרי אפשר ליישב, יען כי כנראה לי באה שם הדרשה בקיצור ובחיסור לשון, וצ"ל כמו שהיא במלואה במ"ר סוף פ' תזריע בזה"ל, תנן התם, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, ומי ראה נגע מרים, אם תאמר אהרן ראה, אין קרוב רואה את הנגעים, אלא אמר הקב"ה אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה, יעו"ש. מבואר מזה שכל דרשה זו בענין מרים הוא מלישנא דר"מ, אבל חכמים דס"ל קרוב רואה את הנגעים אין צריכין כלל לדרשה אגדית זו, יען כי הענין יתבאר כפשוטו שאהרן ראה את הנגע, ולכן על הגמרא וספרי לא קשה מה שהביאו דרשה זו, יען כי רגילין חז"ל בדרשות אגדיות להביא גם דרשת יחיד, וא"צ למש"כ התוס' בזבחים שם דאותה ברייתא ס"ל כר"מ, אלא כמש"כ המ"ר דסיום דברי ר"מ גופיה הם, אבל על רש"י קשה שפירש מפורש שלא אליבא דהלכתא, וחידוש על מפרשי רש"י שלא העירו בדבריו אלו כלל. .
(נדרים ס"ד ב׳) אל נא תהי כמת. תניא, מניין לאבלות שבעת ימים מן התורה, א"ר אבהו א"ר יוחנן ׳ אל נא תהי כמת – תסגר, מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה יבנראה דט"ס הוא וצ"ל להיפך, מה ימי הסגר שבעת ימים אף ימי המת שבעה, יען כי ימי הסגר מפורש בתורה בפ' תזריע, והסגירו שבעת ימים, ולפי"ז הוי הענין מכוון, משא"כ לגירסא שלפנינו תלי תניא בדלא תניא, והנה שיעור אבילות ז' ימים קיי"ל דהוא מדרבנן, ודרשה זו היא אסמכתא, ונתבאר ענין זה לפנינו בס"פ ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) אל נא וגו׳. ת"ר מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה, אמר להו, כלום הוא מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב אל נא רפא נא לה יגולהיפך מביא בגמרא כאן מעשה באחד שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להו, כלום מאריך הוא יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (פ' עקב) את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי לפני ה', ולא נתבאר בגמרא טעם יתרון הקיצור והאריכות, אבל בספרי מבאר הטעם, דיש שעה שראויה לקצר ויש שעה שראויה להאריך, וכאן היתה השעה גורמת לקצר כדי שלא יאמרו אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומתפלל, וכמש"כ בפירש"י כאן, ועוד טעמים. .
(ברכות ל"ד א׳) רפא נא לה. אמר ר׳ יעקב אמר רב חסדא, כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים ידופשוט דזה דוקא כשמתפלל בפניו דמנכר מילתא, משא"כ כשלא בפניו, וכ"מ במג"א סי' קי"ט ס"ק א'. .
(ברכות ל"ד א׳) ואביה ירק וגו'. תניא, מניין לדין ק"ו מה"ת, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה י"ד יום, וכאן דיו לבא מן הדין להיות כנדון טור"ל כשאמר הקב"ה הלא תכלם שבעת ימים שהוא לשון ק"ו כמו וכי לא תכלם, ושוב אמר תסגר שבעת ימים, פירש לך הכתוב שהיא צריכה הסגר שבעה בשביל כבוד השכינה, וממילא הו"ל לומר ק"ו לשכינה י"ד יום, דשבעה הא כתיבי, ואהני ק"ו לאתויי שבעה אחריני הוו להו י"ד, אלא דהכא גלי קרא לאפוקי מק"ו משום דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ר"ל שאינך רשאי להטיל על הבא מן הנדון יותר מן הנדון שאתה דן ממנו דכתיב ותסגר מרים שבעת ימים, אלמא דסוף סוף לא היה לה הסגר טפי מז' ימים, ומהשתא איפרך ליה ק"ו לגמרי, דתו לא ילפינן מיניה מידי, דשבעה דשכינה הא כתיבי, ולטפויי עלייהו לא מצית אמרת דהא ותסגר מרים כתיב דאמרינן דיו, אלא דלהכי כתב רחמנא האי ק"ו ואביה ירק ירק הלא תכלם והדר אפקיה ותסגר מרים לאשמעינן דדרשינן דיו ואפילו היכי דמיפרך ק"ו, ודו"ק. –
ודע דיש להעיר בכלל הענין שרצה ללמד ק"ו שיענש י"ד יום, לפי מה דקיי"ל אין עונשין מן הדין, וכבר כתב בס' הליכות אלי [ספרדי] בשם התוס' דגם עניני עונשים רוחניים, כמו כרת ומיתה בידי שמים, וכדומה הם בכלל אין עונשין מן הדין, וא"כ גם נזיפה כן, וא"כ איך אפשר בכלל לדון כאן ק"ו זה.
אך י"ל לפי מה שכתבו הראשונים בטעם אין עונשין מן הדין, דהוא משום אולי יש לאותו ק"ו פירכא ואנחנו לא נדע [עיין בכללי התלמוד לר"ש הנגיד], א"כ זה שייך בק"ו שבני אדם דנין, משא"כ בק"ו שהקב"ה דן, בודאי קמי שמיא גליא דלית ליה פירכא, וכמ"ש כהאי גונא לענין ספיקא ומי איכא ספיקא קמי שמיא.
(יומא ע"ד א')
ועיין במהרש"א במו"ק ט"ז א' דמה שנסגרה מרים רק לשבעת ימים היה מפני שנתעכבו ישראל בשבילה, כדכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים, ולכן לא נסגרה יותר כדי שלא יתעכבו ישראל יותר, ודברים אלו קשים לדעתי, יען דלפי"ז מנ"ל כאן דאמרינן דיו, דילמא באמת לא אמרינן דיו והיתה צריכה באמת להיות בהסגר י"ד יום, אלא נסגרה רק לשבעה כדי שלא יתעכבו ישראל יותר, וצ"ע. .
(ב"ק כ"ה א׳) הלא תכלם שבעת ימים. ת"ר, אין נזיפה פחות משבעת ימים, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, שנאמר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים טזבזה"ז אין דין נזיפה נוהג במקומות שלא הורשו מטעם המלכות. והנה יש להעיר מ"ש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, למה לא הוי ראיה גמורה מכאן, ועיין מהרש"א מש"כ בזה, וכבר כתבנו בסוף אות הקודם שדבריו קשים, יעו"ש. ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוגיא כאן דנזיפת נשיא [שהנשיא מנזף] הוי שלשים יום, א"כ חזינן דשיעור זמן הנזיפה הוי לפי ערך מעלת המנזף, א"כ י"ל דאין ראיה גמורה מנזיפת אב לבתו לנזיפה סתם מאדם לאדם, כי י"ל דוקא נזיפת אב הוי שבעת ימים מפני כבוד האב, אבל בנזיפת אדם סתם הוי השיעור פחות מז' יום, ולכן אין מכאן ראיה גמורה רק זכר לדבר. .
(מו"ק ט"ז א׳) ואחר תאסף. תניא, א"ר יצחק עיטור סופרים הלכה למשה מסיני, מאי עיטור סופרים – ואחר תאסף יזר"ל תיבות יתירות שנכתבו ליפות הלשון ונקראו עיטור לפי שהן מעטרין את הלשון כמו הכא דהיה אפשר לכתוב ותאסף, וכתיב ואחר, לעטור ותפארת הלשון, ובכ"ז אע"פ שהמלה הזאת היא רק לתפארת הלשון, אם היה כתוב בתורה ותאסף וחסרה המלה ואחר, פסולה הס"ת, כיון דכן קיבל משה מסיני. .
(נדרים ל"ז ב׳) והעם לא נסע וגו'. במדה שאדם מודד מודדין לו, מרים המתינה למשה שנאמר (פ׳ שמות) ותתצב אחותו מרחוק לפיכך המתינו לה ישראל במדבר, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, ומדה טובה מרובה ׳ שהיא המתינה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעת ימים יחר"ל כלל התשלומין מדה כנגד מדה נוהג בין במדה טובה בין במדת פורעניות, ויתרון למדה טובה שמשלמין שכר בתוספת ויתרון על המדה שמדד האדם וכדמפרש. וע"ע לפנינו בפ' שמות בפ' הנזכר. .
(סוטה ט׳ ב׳ י"א א׳)